החצבים כבר מבשרים את בוא הסתיו,
החגים בפתח... ראש השנה, כיפור....
ואיך לא, ברצף של המחשבה על החגים,
מתנגנת לה המילה סליחות....
סליחה היא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה.
על פי היהדות, כאשר הפוגע מבקש מחילה, חייב הנפגע לסלוח. אולם אם הפוגע אינו מביע חרטה, אין כל חובה לסלוח. זאת כיוון שהיהדות מתמקדת באחריות האישית של החוטא.
הסליחה הטהורה מעניקה לנו חופש ויש בה את הכוח לרפא את עצמנו פיזית, מנטלית ורגשית.
אך מה קורה, כאשר הפוגע אינו מבקש סליחה? האם הסליחה מצדנו הינה עבור הפוגע או בסופו של דבר, באה להיטיב עמנו?
נדמה לי, שלעיתים אנחנו שוכחים שהסליחה הגדולה ביותר, הינה דווקא כלפי עצמנו. כשאנחנו לומדים להיות בחמלה כלפי עצמנו ולסלוח, קל לנו לסלוח גם לאחר.
התרגלנו לחיות את חיינו באין סוף שיפוטים וביקורת. עצמית וכלפי הסובבים אותנו.
כל כך שיפוטיים, שאנחנו מזינים את עצמנו שוב ושוב באנרגיה של כעס וטינה המונעת מאתנו להיות בחמלה ובאהבה.
אגירת הכעס בתוכנו והאחזקה בה, יוצרת בנו אנרגיה שקורנת מאתנו החוצה ובעצם פוגעת בעיקר בנו, אך גם בסובבים אותנו.
"לעולם לא אסלח ל..." זהו משפט שלא פעם אני שומעת. משפט שמשאיר את האומר שבוי בכעס, טינה, אשמה והאשמה...
על אמירה, התנהגות של האחר שפגעה בו.....
האחזקה הזו של הכעס והשיפוטיות, רק הולכת ומתעצמת ואינה מאפשרת להיפתח לרגשות אחרים כמו חמלה ואהבה.
אחת מהנחות היסוד, שנחשפתי אליה במהלך לימודיי ומלווה אותי בשנים האחרונות, הינה "מאחורי כל התנהגות יש כוונה חיובית".
משפט שיוצר הפרדה בין ההתנהגות לכוונה. הכוונה הינה תמיד חיובית כלפי עצמו ולעולם אין במעשה כוונה רעה כלפי האחר. ההנחה הזו אפשרת לי להבין, שהמעשה אינו קשור אלי ומכאן גם כשנעשים דברים שיכולתי להתמלא בשיפוטים ובכעס, אני מוצאת שיש בי חמלה גדולה. הערך המוסף של הבחירה להיות בחמלה ובבחירה לסלוח, הוא בהתרחבות הלב (בניגוד לצמצום כשאנחנו בוחרים בכעס ובטינה)
כך גם כלפי עצמי. במקומות שנטיתי להיות שיפוטית כלפי עצמי ולהתמלא בכעס ובאשמה על דברים שעשיתי או לא... אמרתי ואולי פגעתי שלא במתכוון... אני בוחרת להיות בחמלה כלפי עצמי ופשוט לסלוח.
כמה עוצמה וכוח יש במשפט "אני סולחת לך" מתוך כוונה עמוקה ואמתית. כמה שחרור יש בבחירה לסלוח. כמה אנרגיה משתחררת בבחירה הזו.
האנרגיה הזו שמשתחררת, מפנה מקום ופותחת אותנו לעוד ועוד אהבה.
נקודת מבט מעניינת נוספת, שמתי לב שבמילה חמלה ישנן אותן אותיות כמו במילה מחלה.
כשאנחנו בחמלה, אנחנו מונעים מעצמנו מחלה... ובוחרים בריפוי העצמי שלנו.
אז.. מה אתם בוחרים?
להמשיך להחזיק בכעס, בשיפוטיות, אשמה והאשמה או באהבה?