השקט המבעבע מבפנים. הכל עומד מלכת. הולך וסוגר. ברקע יש כל הזמן קולות של החמרה ואיום של סגר ועוצר. כל יום מדווחים על עוד ועוד חולים, חלקם קשה. יותר ויותר אנשים נמצאים בבידוד. בארץ ובעולם. אט אט המשטרה יותר ויותר נוכחת. מבשרים לנו, שבקרוב גם הצבא יהיה נוכח יותר ויותר בחיינו. במרכולים, מודדים חום לנכנסים ובסמוך נמצאת עמדה של כפפות, אקווג'ל לחיטוי ויש גם את אלו המסתובבים עם מסיכות.
מתרגלים שמירת מרחק אחד מהשני. יש את המחמירים יותר ואת אלו שפחות.
גזירות נוספות מוטלות עלינו כמעט מדי ערב. תחושה כמו של מלחמה. אי וודאות מוחלטת. לא ברור עד מתי כל הסיפור הזה.
עסקים ברובם סגורים. כרגע. עוד מעט נקבל הנחיה שרק מרכולים ובתי מרקחת ייפתחו. רק מי ש"חיוני" מורשה לצאת מהבית לעבוד. גם ספורט ויציאה לטיול עם בעלי החיים, ניתן לעשות רק בסמיכות לבתים.
מעל הכל, כמו עננה המרחפת מעל כולם. מי יותר מי פחות... עננה של פחד והפחדה.
"אל תתקרבי, זה מסוכן" "חשוב לשמור מרחק". על חיבוק כבר לא מדברים.
ילדים מקדימים לשוב הביתה מה"טיול הגדול" שלהם, שעבדו עבורו ואספו שקל לשקל על מנת שיתאפשר להם טיול ארוך יותר. שדה התעופה מלא בהם. בחוזרים. מי בטיסות מוזמנות ומי בטיסות חילוץ. ומנגד, אימהות ואבות, משפחות הבאות לאסוף את יקיריהם בשמחה מהולה בבהלה. איך ייתכן, שנקבל את ילדינו מבלי להתנפל עליהם ונחבק אותם עד שיגידו "די"? לא רק שלא נחבק, אלא גם נשמור מרחק מהם.... אמיתי?
מציאות סוריאליסטית שהפכה לחלוטין לסוג של טבעית. הטבע שלנו הוא להתרגל מהר. בהתחלה עולה התנגדות ולאט לאט, מקבלים ומסתגלים למצב כפי שהוא.
אחדות, אחווה, עזרה הדדית עולים כאן רבות. קבוצות ועוד קבוצות נפתחות על מנת לעזור אחד לשני. אם בתמיכה חומרית ואם בתמיכה רגשית. מפלס החרדה והדאגה עולה. גם חרדה קיומית.
פחד, דאגה וחרדה הינם הגורמים הראשונים לחולי.
אל מול כל אלו, אני מוצאת את עצמי מתחברת לשקט פנימי. מעין התכנסות פנימה. בתחושה שלי, זה הדבר המתבקש מאיתנו. לחזור הביתה. איש איש לביתו הוא. הפנימי והחיצוני. לשוב הביתה אל עצמנו. לעצור קצת את הטרפת שהתרגלנו אליה. עבודה אין סופית ותובענית, חומריות שהלכה וגדלה. הכל הפך להיות מאד זמין. רשתות חברתיות זמינות לנו ומספקות הכל. כל שנבקש מגיע אל פתח ביתנו כמעט באופן מיידי. התרגלנו לשפע.
המגיפה הזו, מהווה עבורי ועבור רבים מאיתנו, עצירה. התבוננות. זמן איכות עם עצמנו ועם ילדנו. ימים המבקשים הרבה סבלנות וסובלנות. למידת גבולות לעצמנו ואל מול ילדינו. כמה סימבולי, שכל זה קורה לקראת פסח. חודש היציאה מעבדות לחירות.
מעל הכל, אני מבינה שכל המתבקש מאיתנו הוא להרפות, לשחרר התנגדות. להתמסר למציאות כפי שהיא. עם כל המשתמע מכך. באמונה שלימה, שכל הקורה, קורה לטובתנו העליונה. כן, אני יודעת שלרבים מאיתנו קשה לקבל את זה. ההבנה הזו, מאפשרת לי להתחבר לשקט פנימי מאד עמוק.
ממליצה על:
- כתיבה אינטואיטיבית וכתיבת הודיות. בוקר וערב, רצוי
- לתרגל מדיטציות מונחות או עצמיות.
- לפנות זמן לקריאת ספר טוב ולדברים שנדחו משום שאף פעם אין זמן....
מאחלת לכולנו, ימים טובים ובריאות איתנה.